<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' תפילה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וכד מסיים שלוחא דצבורא שים שלום איכא מאן דאמר צריך לפסוע ג' פסיעות לאחור כאדם שנפטר ונוטל רשות מרבו. ואיכא מאן דאמר לא צריך שכבר פסע בתפלתו הראשונה והוא תוספת, תדע שאינו פותח בה ה' שפתי תפתח ואינו משלים בה יהיו לרצון אמרי פי.
<h2>דף ט:</h2>
ומבעי ליה לאינש למסמך גאולה לתפלה, דג' תכיפות הן (מ"ב.) תכף לסמיכה שחיטה [שנאמר] וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. תכף לגאולה תפלה [שנאמר] יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה. ואמר ר' יוסי בר אבין תכף לסמיכה שחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן, תכף לנטילת ידים ברכה אין שטן בא לקטרג באותה סעודה. תכף לגאולה תפלה איננו ניזוק כל היום. ואמר ר' אמי כל מי שאינו תוכף תפלה לגאולה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, ויצא המלך לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג, ועוד הוא הפליג: ואמר רבי יוחנן איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית. ואע"ג דבעי למימר השכיבנו, ההוא כיון דתקינו רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמי. — ולי הכותב אמר הרב ר' יצחק בן מרון לוי ז"ל כי השכיבנו מעין גאולה היא, [כי] בעת שיצאו [ישראל] ממצרים ואכלו את הפסח ואמר להם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וגם הבטיחן שלא יתן המשחית לבא אל בתיהן, היו מתפללין זאת התפלה השכיבנו ה' אלהינו לשלום והסר שטן מלפנינו ושמור צאתנו ובואנו שהוא מענין שהיו צריכים. — וכן נמי ה' שפתי תפתח כיון דתקינו [לה] רבנן [כתפלה אריכתא דמי ולא מפסקא בין גאולה לתפלה. והאידנא תקון רבנן] בתראי למימר ברוך ה' לעולם ויראו עינינו ומחתם עליהו המולך בכבודו, משום דאיקבע הלכה דתפלת ערבית רשות, ומפסקינן בקדיש דמשמע שנגמר הכל ומי שרוצה לילך ילך. אבל השתא קבעו כולי עלמא תפלת ערבית עליהו חובה: ולא תקינו רבנן למימר בין גאולה לתפלה אלא האי פסוקא לחודיה ה' שפתי תפתח, ומי שמוסיף שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו טועה, ומפסיק בין גאולה לתפלה, והיינו דאמרי' (ל"א.) אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כדי שיסמוך גאולה לתפלה.
<h2>דף י:</h2>
והמתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה, וגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) זה שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו. תרין אמוראין ר' לוי ור' סימון, חד אמר כמלאכי השרת וחד אמר ככהנים, מאן דאמר ככהנים דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי, שיהא עקב אצל גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה. ואיכא מאן דאמר דהאי כוון רגלים הכי הוא, דעקבי רגלים סמוכין זה לזה, ואצבעות הרגלים מפורדין אלו מאלו, וזהו כעין (הגלגל) [סגלגל] שדומה לכף רגל עגל.
<h2>דף יא:</h2>
ובברכת יוצר אור אין אנו מזכירים אלא שבח המלאכים שהם מקדישים להב"ה אין לנו להזכיר ימלוך כמו בתפלה שהוא שבח שמשבחין ישראל, והתם מזכירין ימלוך, ואע"פ שהזכרנו [קלוס] המלאכים ביוצר אור הרי אחריו אנו מברכין אהבת עולם ומקבלים עלינו מלכות שמים בשמע ישראל שהוא במקום ימלוך.
<h2>דף כא.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש וכו', וק"ל אע"ג דר' אלעזר תלמיד לגבי שמואל, הלכה כר' אלעזר דקרית שמע דאוריתא, דהא בין בית שמאי ובין בית הלל מודו דק"ש דאוריתא, הלכך ספק קרא ספק לא קרא חוזר וקורא. ובספק התפלל ספק לא התפלל נמי ק"ל כר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו. ודוקא אדעתא דנדבה ולשון תחנונים אבל אדעתא דחובה לא והא דאמרי' היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל פוסק אפילו באמצע ברכה שהיה מתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה ואיכא מאן דמוקים לה בתפלת מוסף דאין מתפללין תפלת המוספין נדבה. אמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר בתפלתו כדי שתהא תפלת תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. והני דטעו ומדכרי דחול בשבת גומר כל אותה ברכה.
<h2>דף כא:</h2>
והנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין [אמר רב הונא] אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ורבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש יתפלל ואם לאו אל יתפלל. והלכתא כתרויהו: (דאין יכול) [ואין] יחיד אומר קדושה: ודכולי עלמא אין מפסיקין לקדושה ואפילו ליהא שמיה רבא אינו פוסק, וכתב בעל הלכות [דסוגיין] דשתק ולא עני בהדייהו, דלהוי שומע כעונה, וכד אמרי) יתברך הדר לצלותיה. וכן נהוגין רבנן דכד עוסקין בי"ח לא ענו קדיש, מידי דהוה אפועלים דכל חד וחד עסיק בעובדתיה, ולבתר י"ח עני, וכתב רבינו האיי ז"ל דהכי מנהגא דרבנן דשתקין ושמעין וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה. ואיכא מנהגא לרבנן נמי דכד עאיל אינש לבי כנישתא וקא מצלי בלחשא, מעכב עד דמסיימין וכד פתח צלותיה שליחא דצבורא מתחיל הוא ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דצבורא מלתא מלתא בלחשא, ואומר קדושה בהדי צבורא. וקאמרי דשפיר דמי למעבד הכי, דלית בה משום הפסקה, וכי אמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור, היכי דמתחיל מקמי שליחא דצבורא, אבל כד מתחיל עם שליחא דצבורא שפיר דמי.
תנן במסכת מגילה (כ"ג:) אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים, ואין מברכין על המזון בשם, פחות מעשרה, והקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן. אין פורסין על שמע מפני שיש בה קדושה וכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, ולשון פורסין מברכין כדכת' (שמ"א ט') כי הוא יברך (על) הזבח ומתרגמינן יפרוס על דבחא ואין עוברין לפני התיבה שאומר קדוש וברוך וימלוך וקדיש.
<h2>דף כד.</h2>
רבי גיהק ופיהק לאונסו, אבל לרצונו הרי זה מגסי הרוח, ואית דמפרשי רבי גיהק פשוט עצמות ודייק גוו הקים. פיהק פתח פיו הרבה ודייק פה הקים. וממשמש בבגדו בידו, אבל לא נתעטף אלא טליתו פרוסה. ולא הניח ידו על סנטרו מפרשי רבנן על כסליו מצדו, ומותח את זרועו ומניח ידו על צדו וזרועו זקופה, ובלשון ישמעאל יתכסד.
<h2>דף כד:</h2>
והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה כאלו אינו מאמין שקולו לחש נשמע לפני יוצרו: והמגביה קולו בתפלתו דומה לנביאי השקר: ומי שנתעטש בתפלתו מלמטה סימן רע לו, מלמעלה סימן יפה לו: והרק בתפלתו כאלו רק בפני המלך, אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בטליתו, ואם טליתו נאה מבליעו באפרקסותו: והרק (ס"ב:) בהר הבית בזמן הזה כאלו רק בעינו, דכת' והיו עיני ולבי שם כל הימים: ובית הכנסת דומיא דביתו דארקיקה ומנעל לא קפדי אינשי. אקפנדריא קפדי. ורקיקא בעדן צלותא אסור: והמשמיע קולו בתפלתו דאסור, באדם שיכול לכוין דעתו בלחש, אבל אם אין יכול לכוין דעתו בלחש מותר. וה"מ ביחיד, אבל בצבור לא, דאתי למטרד צבורא: תניא היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הריח ומתפלל, בקש להתעטש מהלך לאחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח, וכשיכלה הריח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו חרפה וכלמה בחיינו רמה ותולעה במותנו, ומתפלל.
ותלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת [לפי שאינו עומד בלא הרהור תורה]. ובכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא.
<h2>דף כו.</h2>
ולא יעמוד כנגד בית הכסא ויקרא ויתפלל, ואע"פ שאין בו צואה, ודוקא ישן אבל חדש לא, וחדש נמי דשרי כנגדו, אבל למיקם בגויה וצלויא [אי]בעיא ולא איפשטא ואסור. אבל במרחץ חדש שרי לצלויי בגויה שעדיין לא רחץ [בו] אדם, אבל מרחץ ישן אסור: ותניא הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם קרית שמע ותפלה ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ, מקום שבני אדם עומדים מקצתן ערומים ומקצתן לבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה ואינו חולץ ואינו מניח לכתחלה, ומקום שכולם עומדים ערומים אין שם שאלת שלום ואין צריך לומר קרית שמע ותפלה וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניח: ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום: ושרי ליה לאינש למימר הימנותא בבית הכסא.
ומצות תפלת השחר הלכה כר' יהודה דאמר (כ"ז.) עד ארבע שעות ואי צלי לאחר ארבע שעות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה.
[ובמוסף של שבת ושל יום טוב ושל יום הכפורים ובנעילה אומרים פעמים ולהיות לכם לאלהים, מפני שנגזרה גזרה על שונאי ישראל שלא לקרות ק"ש כל עקר והיה אומר אותה שליח צבור בהבלעה בעמידה בכל תפלות שחרית בין בחול בין בשבת, וכיון שבטלה הגזירה והיו פורסין על שמע ומתפללין כתקנן, בקשו לסלקה כל עקר שהרי חזרה קרית שמע למקומה, אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה במוסף שאין בה קרית שמע, וקבעוה במוסף שיתפרסם הדבר לדורות:].
<h2>דף כו:</h2>
וודאי קיים אברהם אבינו כל התורה כלה, וודאי היה מתפלל שלש תפלות ערבית שחרית ומנחה. והא דאמרי' אברהם תקן תפלת שחרית, תקנה לכל העולם ופרסה לכל משום דנענה בה. ויצחק כמו כן תקן [תפלה המנחה] לכל [משום] דנענה בה, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וכת' וירא והנה גמלים באים. וכן יעקב [תקן תפלת ערבית משום דנענה בה] דכת' והנה ה' נצב עליו וגו'. והיינו (דאמרי') [דאמור רבנן] באגדתא כי כשהרג אברהם את המלכים ואמר לו הב"ה אנכי מגן לך פתח ואמר ברוך מגן אברהם, ויצחק על גבי המזבח ששמע [את] המלאך שאמר אל תשלח ידך פתח ואמר ברוך מחיה המתים, ויעקב כשראה את המלאכים עולים ויורדים ושכינה שהיתה עליו והיו מקלסין לפניו פתח ואמר ברוך האל הקדוש.
<h2>דף כח:</h2>
תנו רבנן (ר"ה ל"ב.) מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים, גבורות הבו לה' כבוד ועוז, קדושות הבו לה' כבוד שמו. וי"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות דבהאי מזמור, וברכת המינין כנגד אל הכבוד הרעים, ורב יוסף אמר כנגד י"ח אזכרות שבקרית שמע וברכת המינין כנגד אחד, ור' תנחום אמ' ר' יהושע בן לוי כנגד י"ח חליות שבשדרה וברכת המינין כנגד חליא קטנה שבשדרה. ומאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות, וברכת המינין ביבנה תקנוה משום דאוושא טעוותא דהני מיני דמאצטלב חייבא עד שחרב הבית שיבנה במהרה בימינו קל"ה שנה. ובתר כן לאחר שחרב הבית, היה רבן גמליאל נשיא (בימיו) [ביבנה]. הוא הוה בר פלוגתא דרבי יהושע. והוא בריה דרבן שמעון בן גמליאל שנהרג בפני הבית. וכיון דאווש הני מיני באותן הימים ואתחברו בהדי מלכות חייבת, משום הכי חשש רבן גמליאל שהיה נשיא [ב]אותו העת עם בית דינו וכל סיעת החכמים שהיו שם ותקנו ברכה זו כנגד מפלתן דכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו.
<h2>דף כט:</h2>
ומבעי ליה לאינש לצלויי בלשון תחנונים כדתנן (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום: וכד מסיים [צלותיה] מבעי ליה למפסע ג' פסיעות (יומא נ"ג:) לאחוריו, וליתן שלום לשמאל[יה] שהוא בימינו של הב"ה. ואמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי להני ג' פסיעות בכריעה אחת. ומשמיה דרב מרדכי אמרי כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו אלא מיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח צבור לקדושה.
ונופלין על פניהם ואומר כל אחד ואחד תחנונים לפי חכמתו. ואשתכח בפסקא כל הנופל על פניו צריך לתלות פניו למעלה מן הקרקע. ואע"ג דהשתא ליכא אבנים קמיה דלמא הוו באותו מקום. ויש מי שאומר שהרי אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. ואי עביד הכי מתחזי כיוהרא (עיי' י"ז:) שמראה בעצמו כיהושע בן נון. והאי דנוטין לצד שמאל שכך היו מרביצין את התמיד כששוחטין אותו על שמאלו (תמיד פ"ד מ"א) וכל מי ששוחט מרביץ הבהמה על שמאלה והרב רבי יצחק אבן גיאת כתב הכי שמענו מרבותינו שלפיכך לא ידביק פניו בקרקע משום אבן משכית. ואדם חשוב נוטה לצד שמאל ומגביה צד ימין והכין נהיגין רבנן למעבד. וכיון שעומדין מן התחנה אומר אבינו מלכנו חננו ועננו וכו' ואנחנו לא נדע וכו'. ואומרים קדיש, ואחר כך תהלה לדוד, יענך ה' ביום צרה, ובא לציון גואל, וכל סדר קדושה, כדאמרינן (סוטה מ"ט.) אלא עלמא אמאי קיים אקדושא דסדורא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. ולפיכך [אחר] כל התפלות יפה לומר מילי דאגדתא ולומר קדיש עליהון.
<h2>דף לא.</h2>
וכתב גאון ז"ל ואסורי דאמור רבנן דלאו דאוריתא כגון למלאות שחוק פיו בעולם הזה, ולמשמש מטתו בשני רעבון, ולישן ביום יותר משינת הסוס, וכל כיוצא בהן אין עליהן לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים.
וזמרא (גיטין ז'.) לא שנא זמרא דמנא ולא שנא זמרא דפומא אסור דכת' אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, פי' גאון האי זמרא דפומא אסור הני מילי כגון אהבת אדם לחברו ושבח יפיו כגון שהישמעאלים קורין אשער אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרם בבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול זמרה, ולא ראינו מי שממחה בזאת. ות"ר הקורא פסוק משיר השירים ועשאו כמין זמר וכו' עד הלכות החג בחג.
ואין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. והמתפלל צריך שיכוין את לבו. וצריך שיראה את עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. וצריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה לקיים שני מקראות הללו שנאמר נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים, ונאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים.
ואל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנאמר וכווין פתיחין ליה בעיליתיה.
וכל הני י"ח ברכות תקנום על הסדר כדמפורש במסכת מגילה (י"ז:), ומכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה וכו'. אבל אם בא לומר תחנונים אחר תפלתו אפילו וידוי של יום הכפורים אומר. ואמור בירושלמי דאשכחן בתפלת חנה י"ח ברכות. מגן אברהם רמה קרני מחיה המתים ה' ממית ומחיה, האל הקדוש אין קדוש כה', חונן הדעת כי אל דעות ה', הרוצה בתשובה ונכשלים אזרו חיל, מרבה לסלוח מוריד שאול ויעל, גואל ישראל שמחתי בישועתך, רופא חולים מקים מעפר דל, מברך השנים שבעים בלחם נשכרו, מקבץ נדחי ישראל רגלי חסידיו ישמור, אוהב צדקה ומשפט ה' ידין אפסי ארץ, מכניע זדים ורשעים בחשך ידמו, מבטח לצדיקים קשת גבורים חתים, אלהי דוד ובונה ירושלים וירם קרן משיחו, שומע תפלה אין צור כאלהינו, עבודה אל תרבו תדברו, הודאה יצא עתק מפיכם, שים שלום ויתן עוז למלכו.
ושכור אסור להתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. ואיזהו שתוי ואיזהו שכור, שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך שכור [כל] שאינו יכול לדבר לפני המלך.
ושכור המתפלל כעובד ע"ז, ואם לא שתה אלא רביעית יין וגאני פורתא או מסגי שיעור מילא, הא אמר רמי בר אבא (עירובין ס"ד:) דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין ויכול לצלויי, ואי שתה [יותר מ]כדי רביעית יין כל שכן שדרך טורחתו ושינה משכרתו: ולא מיבעיא שכור דאסור לצלויי אלא אפילו אינש דמרירא דעתיה לא מבעיא ליה לצלויי עד דצילא דעתיה דאמר רב חייא בר אשי אמר רב (עירובין ס"ה.) כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל דאמר מר בצר אל יורה. שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא, אבוה דשמואל כי הוה אתי בארחא, עד תלתא יומא לא הוה מצלי. ואשכחינן לרבואתה דקאמרי דה"מ בדורות הראשונים דהוו מכווני טובא כד הוו מצלו, אבל האידנא לא. ומכל מקום משכרות מבעי ליה לאזדהורי דלא ליצלי כשהוא שכור.
<h2>דף לא:</h2>
ואסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה והיכא דמצלי אינש אחרינא אסור למחלף קמיה דאמר רבי יהושע בן לוי אסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. ואסור לעבור כנגד המתפללין ור' אמי ור' אסי דחלפי חוץ לד' אמות הוא דחלפי. ותניא, שנים יושבין ואחד מתפלל סימן רע למתפלל, שנים מתפללין ואחד יושב סימן רע ליושב, אלא מרחיק ד' אמות ומתפלל. וה"מ כי יתיב במילי דעלמא ובטיל אבל יתיב וקרי ק"ש או במילי דצלותא לית בה סימן רע אלא מרחיק ארבע אמות, ודייק מעמכה דכת' בה"א דהיינו ד' אמות לשכינה ואמה אחת לדידיה.
<h2>דף לב:</h2>
ואין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר שנאמר יבא כל בשר להשתחוות.
וחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ושעה אחת אחר תפלתן שנאמר אשרי יושבי ביתיך עוד יהללוך סלה, וכת' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.
ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ודוקא מלכי ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק כד לא אפשר ליה לקצר אבל אפשר ליה לקצר מקצר.
<h2>דף לג.</h2>
ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ולשוורים פוסק דתני ר' אושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו.
ומזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים מפני ששקולה כתחיית המתים: ר' יהודה אומר (תענית ב'.) העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר, ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר, והלכתא כר' יהודה: וגרסי' בירושלמי (תענית רפ"א) מאי טעמא דרבי יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל, שהטל סימן ברכה לעולם, ואנן נמי דאית לן תרי יומי לא חיישינן לספקא וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק.
ושאלה בברכת השנים מתחילין בז' במרחשוון דהלכתא כרבן גמליאל דאמר (תענית י'.) בשבעה בו: תניא חנינא אומר ובגולה עד ששים בתקופה. איכא מאן דאמר דהאי גולה בבל הוא שאין צריכין למטר כל כך כדאמרי' מי גרם לבבל שימלאו אוצרותיהם בר מים רבים ששוכנת עליהם. ואיכא מאן דאמר גולה סתמא קאמר. ומנהגות יש בדבר זה.
שלחו (תענית י"ד:) ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה, או כרבים דמינן ובברכת השנים, שלח להו כיחידים דמיתו. מיתיבי אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה הכל לפי המקומות הכל לפי הזמן. מתניתא קא רמית עליה דרבי רבי תנא הוא ופליג. מאי הוי עלה רב נחמן אמר בברכת השנים אמרי' ותן טל ומטר אי מצטריך לן אפילו בתקופת תמוז, רב ששת אמר בשומע תפלה, והלכתא בשומע תפלה. ואנן קשי לן האי דפסקינן הכא והלכתא בשומא תפלה והא קי"ל (ע"ז ח'.) אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים. והא קושיא הוה קשיא לרב ר' יהודה ז"ל, ואנן רגילין לתרץ קושיא זו כי כשאמרו אם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים מפני שפרנסה דבר שהיא צריכה לכל ואין בה היזק לרבים, אבל מטר בזמן שאינו צריך כמו בתקופת תמוז יש בה היזק לאחרים, ולכך אין לו לומר בברכת השנים שהיא ברכה מזומנת לכל העולם לגשמים בזמנן. ושלא בזמנן דאית בה היזק לאחרים לית לן למימר בה ותן טל ומטר אלא אומרה בשומע תפלה כשאר כל צרכיו.
ואיכא למבעי מאי שנא שתקנו חכמים להזכיר גבורת גשמים מיום טוב האחרון של חג ולהלן, ושאלה אינה אלא בז' במרחשוון, ובגולה עד ס' בתקופה. וטעם דבר זה מפני שמיום האחרון של חג ולהלן זמן ימות הגשמים, אע"פ שעדיין אין צריכין גשמים לעולם עד לפנים, כיון שהחג זמן גשמי שנה ושנוי העתים החורף מן הקיץ, צריכין אנו לשבח לפני המקום ב"ה ולהודות בעת שנוי הזמן ופרוד זה מזה ואנו מזכירין שבחו להיות רצוי [ל]שאלה.
תנא (תענית ג':) בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, מאי טעמא לפי שאין נעצרין. אמר רבי חנינא בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו: ירושלמי (ברכות פ"ח ה"ב) רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו. והתניא [בטל וברוחות] לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמקל לההוא דמצלי ולא מקל. בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתניא אם לא אמר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו ההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר.
ואמר ר' תנחום אמר ר' אמי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים [מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה ואותבינן עלה מהא דתניא טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים] ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, ותרצינן הא דאדכר קמי שומע תפלה הא דאדכר לאחר שומע תפלה, אבל גבורת גשמים אי טעה ולא אמרה בתחית המתים אע"ג דאדכר קמי שומע תפלה חוזר לראש שאין לו תשלומין בשומע תפלה מפני ששבח הוא ובג' ראשונות נתקנה ודומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו.
<h2>דף לג:</h2>
ובירושלמי (פ"א ה"ה) תני רבי חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח צבור בהודאה ואומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו יוצרינו וכו'.
<h2>דף לד.</h2>
ואמר ר' יצחק טעה בג' ראשונות חוזר לראש, בג' אחרונות חוזר לעבודה, באמצעיות חוזר למקום שטעה, דאין להם סדר. וחוזר למקום שטעה ומאותה ברכה שטעה אומר אחריה כל הברכות שאחריה על הסדר, שאם טעה ולא אמר ברכת חולים ונזכר בשומע תפלה שלא אמרה חוזר ואומר ברכת חולים. ואחריה ברכת השנים, ואחריה מקבץ נדחי, ואחריה אוהב צדקה, וכלן על הסדר עד סוף התפלה, דק"ל תפלה על הסדר הכל כדמפורש בהלכות הגאון ר' יצחק ז"ל, והכי איתא התם אמר רב הונא טעה בג' ראשונות וכו' עד ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר, הא שמעתא פסקו בה קמאי ז"ל כרב אסי ואמרי אע"ג דאקשינן ליה לרב הונא מהא דתנן מנין הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ופריק, ההוא פרוקא שנויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה ולא מפקינן מתני' מן פשאטה. ודאי דהכין הוא מלתא, אלא מיהו חזינא לגאון ז"ל דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר לה לאחר שעבר את מקומה, כיון דאמר רב יוסי אמצעיות אין להם סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו. ואנן קשי לן האי מימרא דגאון ז"ל דהא בהדיא גרסי' שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר ביבנה. וגרסי' במגילה בענין הקורא את המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה. תפלה מנא לן דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני ר"ג על הסדר ביבנה. אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות על הסדר דש"מ דהיכא דלא אמרן על הסדר לא יצא, ואם כן היכי אמרי' היכא דשכח ברכה במקומה וברך ברכה שאחריה, ואחר כך נזכר שטעה שאומר במקום שזוכרה ודיו הלא בטל הוא את הסדר ברכות ונמצא כמברך למפרע. ועוד הא תניא בהדיא בהא תוספתא דכתבינן (מגילה פ"ב), הקורא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע. ואי אמרת דאמר רב אסי אם טעה והשמיט ברכה אחת ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו, אם כן הוה ליה רב אסי מפליג אמתניתא, וליכא למימר הכי, דאי הוה רב אסי מפליג אמתניתא הוה מותבינן ליה תיובתא מינה, ומדלא אותבינן עליה תיובתא מינה, שמעינן דלא פליג רב אסי על הא מתניתא, אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא לחוד. והא דאמר רב אסי אמצעיות אין להן סדר לאו למימרא דאין להן סדר כלל, אלא דלא למהוי כג' ראשונות וכג' אחרונות, דאלו ג' ראשונות היכי דטעי בחדא מיניהו ואפילו בשלישית חוזר לראש וכן בג' אחרונות, אבל באמצעיות היכי דטעי בחדא מיניהו ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה בה, ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר לאתה חונן דסבירא ליה דאמצעיות כלהו כחדא דמיין ולית הלכתא כותיה.
ואמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו, לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות, והלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה ואם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים.
ואין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: ואלו ברכות שאדם שוחה בהן, באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף: ואמר (י"ב.) ר' חנינא סבא משמיה דרב כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם דכתי' ה' זוקף כפופים: קידה על אפים, כריעה על ברכים, השתחויה זה פשוט ידים ורגלים: ואמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי (כ"ח:) המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חליות שבשדרה. עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו, ר' חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, ואמר רבא והוא דמצער נפשיה ומיחזי כמאן דכרע, ואע"ג דהלכתא כר' חנינא לפום מאי דפריש רבא, מאן דמחמיר טפי עדיף, כי הא דאמרי' (י"ב:) רב ששת כי כרע כרע כחזרא [שנכפפת הרבה], וכי זקיף זקיף כחויא. ואמרי' נמי (ב"ק ט"ז.) שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש. והוא דלא כרע במודים. ופירש גאון שאינו כורע בכל קומתו עם השדרה.
ברכת כהנים. וכשאומר שליח צבור ברכת עבודה כהן המברך עוקר את רגליו או עולה לדוכן דאמר רבי יהושע בן לוי (סוטה ל"ח:) כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם וגו' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, תני ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה וכן הלכה, [ואע"ג דלא מטי ליה לדוכן אלא לאחר עבודה, והלכך ברכת עבודה יש בה לשנות בין יוצר ומוסף למנחה וערבית, דביוצר ומוסף פותח ואומר רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ותפלתם שעה והשב העבודה לדביר ביתיך ואישי ישראל ותפלתם, אבל במנחה אינו אומר רצה כולו אלא מאישי ישראל ולהלן, מפני שסימן זה לכהנים הוא לעקור את רגליהם. וכן מצינו בתשובה לגאון ז"ל אבל רצה אין המנהג לאמרו, כאשר אמר רב סעדיה ז"ל שאין אומרין אותו במנחה חוץ מן המנחה של תענית, ומי שאומרו תמיד לא יפה הוא עושה כי זה הסימן הושם לכהנים לנשיאת כפים, וכשאמר רצה כהנים עוקרין רגליהם וכשאומר אישי ישראל אין עולין, וביום הכפורים בלבד במנחה אע"פ שאין הכהנים נושאין כפיהם מנהגנו לומר רצה, ואתם עשו כמנהגות אלו.
ובזמן שאין נשיאת כפים ואומר שליח צבור ומזכיר יברכך אין צריכין לענות אמן אלא אחר חתימת שים שלום: וברכת כהנים כל הלכותיה כמו שמפורש בפרק בשלשה פרקים (תענית כ"ו.), ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרין בכל לשון. ואמר ר' אלעזר כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו: וכהן שנשתמד וחזר בו חזינן לרבואתא דקאמרי אסור לעלות לדוכן שהרי חלל קדושתו של אהרן. ואמר רבי יהושע בן לוי (סוטה ל"ח) מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם: ואמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה על כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי. ותניא (ר"ה כ"ח:) מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ת"ל לא תוסיפו על הדבר וכו' עד אמרי התם כיון דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך להו כל יומא זמניה הוא. ושמע מינה דכהן דפריש ידיה בהא דוכתא, ואזל לדוכתא אחרינא ואשכח צבורא דלא מטי לברכת כהנים, כי מטו לברכת כהנים פריס להו ידיה ושפיר דמי.
ובעדנא דפרסי כהני ידיהו אסיר ליה לאינש לאסתכולי בהון, אלא צריכין לעמוד לפניהם ביראה וברתת ובכבד ראש. דאמר מר (חגיגה ט"ז.) המסתכל בכהנים בשעה שמברכין עיניו כהות משום שכינה, כדאמור באגדתא הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים: ותנן (מגילה כ"ד:) כהן שיש בידיו מום לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות בסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, ואמר ר' יהושע בן לוי ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו. חפני ובשני שלאלפין קורין עיינין ולעיינין אלפין לא ישא את כפיו. וזבלגן לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו מותר, ומי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו, ואם רוב העיר מלאכתן בכך מותר.
תנינן בתעניות (כ"ו:) בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהם וכו', תניא שחרית ומנחה ונעילה יש בהן נשיאות כפים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מנחה ונעילה אין בהן נשיאת כפים רבי יוסי אומר נעילה יש בה נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאת כפים במאי קא מפלגי ר' מאיר סבר כל יומא מאי טעמא משום שכרות והאידנא ליכא שכרות. ור' יהודה סבר שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן, מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות, גזרינן, ור' יוסי סבר מנחה דאיתא כל יומא גזרינן, נעילה דליתא כל יומא, לא גזרינן. אמר רב נחמן הלכתא כרבי יוסי, אלא האידנא מאי טעמא פרסי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמי. ולפיכך ביום הכפורים כיון דאיכא נעילה, בנעילה פרסי ידיהו ובמנחה לא פרסי ידיהו, דליכא למימר כיון דסמוך לשקיעת החמה קא מצלו לה כתפלת נעילה דמי שהרי נעילה בזמנה ומנחה בזמנה. דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי אמר רבי שמעון בן פזי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ואין (ר"ה ל"א:) כהנים רשאין לעלות בסנדליהון לדוכן והוא מתשע תקנות שתקן רבן יוחנן בן זכאי.
ועם (סוטה ל"ח:) שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. פשיטא אריכי באפי נוצי לא מפסקי, תיבה לא מפסקא, מחיצה מאי, תשמע דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, אבעיא להו לצדדין מאי, ומסקנא דצדדין כלפניו דמי. ואמר ר' זירא אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהם מן הצבור: ואמר ר' זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכה [עד שיכלה הדבור מפי הקורא. ואין הצבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. ואין הכהנים מתחילין בברכה] אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום. ואמר ר' שמעון בן פזי (סוטה ל"ט.) כל כהן שלא [נשא] [נטל] את ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.
וכהן (סוטה ל"ט.) הנושא את כפיו מאי מברך אמר רב חסדא ברוך אשר קדשנו (במצותיו וצונו) בקדושתו של אהרן [וצונו] לברך את עמו ישראל באהבה: וכד עקר כרעיה למיסק אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם: וכי מהדר אפיה מן צבורא אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת וצוית עלינו עשה כמו שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו': ואמרי רבואתא הפורס כפיו לא יברך אשר קדשנו בקול אלא בלחש: העם בשעת ברכת כהנים מה הן אומרים אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו וכו'. ומסקנא דלא מבעי למימרינהו כלל.
תנן בסוטה (ל"ב.) ואלו נאמרין בלשון הקדש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות וברכת כהנים וכו' עד ברכת כהנים כיצד במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת. במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו. במדינה נושאין כפיהן כנגד כתפותיהן ובמקדש על ראשיהן. ותו אמרי' בגמרא (שם ל"ח.) כה תברכו בעמידה. כה תברכו בנשיאת כפים. כה תברכו בשם המפורש. יכול אף בגבולין כן ת"ל ושמו את שמי במקום ששמי שם, כדכתיב לשום את שמו שם. כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם: ואמר אביי נקטינן לשנים אומר כהנים לאחד אינו אומר כהנים שנאמר אמור להם לשנים וכן הלכה.
<h2>דף לד:</h2>
המתפלל וטעה סימן רע לו, ובהי, אמר רב ספרא משום חד דבי ר' ינאי באבות: תניא המתפלל צריך שיכוין את לבו, ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין באחת, ואמר רב ספרא משום חד דבי ר' ינאי באבות. אין תפלתו (תענית ח'.) של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבינו אל כפים, אבל בצבור כתיב בהו ויפתוהו בפיהם וגו' [ואעפ"כ] והוא רחום יכפר עון.
<h2>דף מז.</h2>
ואין העונה אמן רשאי לענות עד שיכלה ברכה מפי המברך. וגרסי' בפרק ואלו נאמרין בכל לשון (סוטה ל"ט:) אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי המתרגם, ואמר רב זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות (ברכת) כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, ואין הצבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים, ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואמר רב חנן בר רבא (מ"ה.) מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ואמר רבי שמעון בן פזי מנין למתרגם שלא יגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה ת"ל בקול בקולו של משה, ואם אינו יכול להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא.
והעונה אמן יתומה יהיו בניו יתומין מפרש לה בירושלמי (ברכות ספ"ח) בההוא דמחייב למברכה ועני לה ולא ידע על מה עני לה ופטר נפשיה בהאי. אבל אי לא מחייב בה הא תנן (נ"א:) עונין אמן אחר ישראל מברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע את כל הברכה מפיו, אבל אחר ישראל אע"פ שלא שמע את כל הברכה עונה, ומקשינן (נ"ג:) אי לא שמע היכי נפיק ואוקימנא כשלא אכל. וש"מ שאע"פ שכבר התפלל אדם ויצא ידי חובתו מצוה לענות אמן אחר שליח צבור על כל ברכה וברכה.
<h2>דף מז:</h2>
ושמענו מרבותינו שאלו שמועות כגון תשעה ועבד, [תשעה] וארון, שנים ושבת, וקטן פורח וקטן היודע למי מברכין אין הלכה כמותן ואין עושין בהן מעשה.
ות"ר (חולין כ"ד:) נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא כפיו. ואימתי כשר לעבודה, משיביא שתי שערות. רבי אומר אומר אני עד שיהא בן עשרים. (ובמוסף של שבת וכו' מפני שנגזרה וכו' עד שיתפרסם הדבר לדורות). ובמקום שאין מצוי שליח צבור שנתמלא זקנו ואיכא בחורים אפילו בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות יורד לפני התיבה, שהוא מחויב בדבר ויכול להוציא רבים ידי חובתן. והכי שדר רב נטרונאי גאון ז"ל.
<h2>דף נג:</h2>
ואמר ריש לקיש (שבת קי"ט:) כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן: ואע"פ שהתפללו כל הצבור, כשחוזר שליח צבור וסודר את התפלה עונין אחריו אמן על כל ברכה וברכה.
ואמר ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה הגדול מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו שנאמר בפרוע פרעות בישראל, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו, כת' הכא בפרוע פרעות, וכת' התם כי פרעה אהרן. ועם הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין, ובעידן מפטריהו ענינן, כלומר שפוטרין עצמן התינוקות בברכתן. ואמור באגדתא אמונים נצר ה' אלו הן שעונין אמן באמונה אומר השליח [צבור] ברוך מחיה המתים ועונין אמן ועדיין לא ראו תחיית המתים, ומאמינים שהקב"ה מחיה מתים, ואומר השליח [צבור] ברוך גאל ישראל ועונין אמן ועדיין לא נגאלנו, בונה ירושלים, ועדיין היא בחורבנה, ועונין אמן, הרי נצר אמונים ה'.
<h2>דף נה:</h2>
וגרסי' בפ' הרואה האי מאן דחזי חלמא ולא ידע מאי הוא, ליקום קמי כהני בעודנא דפרסי ידיהו ולימא הכי רבון העולמים אני שלך וחלומותי שלך ואיני יודע מה שחלמתי בין שחלמתי לעצמי בין שחלמתי לאחרים בין שחלמו לי אחרים אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומו של יוסף ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכמרים מצרעתה וכנעמן מצרעתו וכחזקיהו מחליו, וכשם שהפכת קללת בלעם מרעה לטובה כן תהפך כל חלומותי לטובה ולברכה ולשלום ולחיים [ולסיים] בהדי כהני דעני צבורא אמן. ואי לא לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום לטובה.
